המהפך האקדמי שלי

המהפך האקדמי שלי

קיצר, קצת חופר - אבל שווה קריאה 😉

כן זו דעה, כן היא השתנתה כמעט ב-180 מעלות בשנים האחרונות וכן, הרבה מאוד א.נשים שיקראו את הפוסט הזה (אולי) ירימו גבה. להתחיל מהסוף? כתבתי תזה, ובימים אלה מקווה לפרסם מאמר ראשון, בדרך להמשך המחקר. כן, אני. אני שבכיתה י׳ המורה למתמטיקה כתבה לי בתעודה ״נראה שהתלמיד ויתר על מקצוע המתמטיקה׳, אני, שהמורה לאנגלית באותה שנה בדיוק אמרה שהיא מאוד מבינה שאני רוצה להשיג חמש יחידות ושהיא מוכנה שנעבור את המסע ביחד, ולכן אני צריך להתחיל מ*שלוש* (3) יחידות. ואז אולי לעשות את ארבע, ואז את חמש. בסוף יצאתי עם חמש אם תהיתן. ובכל זאת, לרכוש כלים ללמידה אני מרגיש שלא רכשתי. בטח שלא תשוקה ללמוד.

אז מה קרה שם בדרך? 🎀

אנחנו חיים בחברה שדורשת להיות קצת קונפורמיסט, גם אם אתה רואה בעצמך מהפכן או מרדן. על כן, החלטתי לעשות תואר ראשון. באותם ימים אי שם בסוף שנת 2013 חזרתי משליחות בת שנה מארצות הברית. (שאלה מצוינת איך התקבלתי עם ה׳אנגלית׳ שלי, אבל זה כבר יהיה לפוסט אחר). הייתי כל כך נחוש להתקבל לאוניברסיטה הכי טובה בארץ - בלי להזכיר

שמות. אז עשיתי כל שביכולתי כדי להתקבל (לא הרבה מדי בתחום בזה, כאמור) ואז בחרו לפסול אותי על רמת אנגלית. אבל ! אני התעקשתי, שהרי שרדתי שנה מגורים בארצות הברית. מה עשיתי? כתבתי מכתב לדיקן או מה שזה לא יהיה, ואמרתי ׳בוא, שב איתי לכוס קפה נדבר אנגלית, תראה שאני יודע׳. לדעתי השגתי גם איזה מכתב המלצה ממי שהכירו אותי אז בשליחות. את היום הראשון ללימודים דווקא התחלתי במכללה אחרת, ובמקצוע אחר. הייתה אווירה נחמדה, אבל רן של גיל 24 רצה את ׳הדבר האמיתי׳ ויום אחרי זה (כלומר, היום השני ללימודים) קיבלתי את ה-מכתב. ׳אתה מתקבל על תנאי של שנה, שבה תצטרך להשלים את רמת האנגלית׳. קלי קלות. אושר. כיף. מלא מילים טובות, ששכחתי את כמות הפחד שאפפה אותי כשיגלו שם מי אני באמת.

נסעתי ללימודים החל מהיום השני, שוק טוטאלי. לא מבין את המערכת, לא מבין את השעות, את המרצים, את הסטודנטים והסטודנטיות והמזכירות והספרייה ואמאלה אני רק רוצה הביתה. לישון. לשכוח מזה. אבל מה לעשות שיש שיעורים שצריך למלא בהם את החלל - אילו כמובן ימים פרה-היסטוריים בהם היינו מחויבים להיות נוכחים פיזית בשיעורים ולא היה מצלמה לכבות בלי להעליב את המרצה, בואו נגיד את זה ככה. ולהכל יש השלכות. אני לא אלאה אתכן יותר בפרטים, אחרי שנה פרשתי. מהמון

סיבות, לאו דווקא רמת האנגלית שלי, שאכן יחסית השתפרה, אלא בעיקר- כי התנפץ לי החלום. באוניברסיטה: לא היו את המורים הכי טובים, לא היו סטודנטים מודעים מדי, ובטח שלא היה חינוך. יחס אישי, את זה כבר היה קשה לעכל. אל דאגה, טסתי באותו קיץ להתנדב באוסטרליה, אין מה להרגיש רע בשבילי. מה שכן, אני לא בן אדם שמוותר בקלות (את זה כבר הבנתן במכתב לדיקן) ועדיין, אנחנו חלק מחברה מערבית, קיצר אין הרבה ברירות.

מכאן, הדרך להשלמת התואר הראשון הייתה (כמעט) סלולה. כל מי שיכיר לי בנקודות הזכות ויקבל אותי, לשם אלך. מפה לשם מצאתי מכללה (לא זו שלמדתי בה ביום הראשון של אותה השנה), אחרת - שאני זוקף לה המון זכויות בדיעבד, היי, בסוף סיימתי כנגד הסיכויים תואר ראשון. כל זמן שלמדתי, ולמדתי! (מצטיין {עדיין}לא הייתי, אבל גם לא סטודנט כזה רע) אמרתי לעצמי ולסביבתי, מה שבאמת האמנתי בו בכל ליבי- התואר זה רק סימון וי, ואין בו שום דבר מעבר. רק לסיים ולהתקדם. וכל דיבור על משהו אקדמי נוסף עורר בי גל של פחד ובחילה. רתיעה, מה שתרצו.

אבל אז, קרה דבר. באותה בתקופה עבדתי בעבודת חלומותיי בעולם החינוך הבלתי פורמלי, לא אכנס לפרטים אבל הייתי לא מעט בחו׳ל 😉, ואת הסמינר שלי לסיום התואר (במנהיגות) יכולתי לעשות על נושא שקשור בעבודה שכל כך אהבתי, ופתאום יכולתי לשלב בין החיים המקצועיים שלי ובין הלמידה, משהו שהיה כל כך רחוק בעיניים שלי, ולצערי הכי מנותק מהאקדמיה. אל תתבלבלו, לא נהנתי מיזה, והחוויה עדיין הייתה ׳רק שזה ייגמר כבר!!!!׳ אבל אז, קרה עוד משהו. ביקשה ממני המרצה להעביר פרזנטציה על הסמינריון שלי (מסתבר שזו בקשה לגיטימית)! תכלס, שמחתי על זה כי בגדול זו נקודת חוזקה שלי, וכמעט שלא כלול בה משהו ממש אקדמי, בעיקר תיאור יפה של הנעשה.

מה שקרה אחריו כבר שינה את פני הדברים. אותה מרצה מקסימה פנתה אליי בסיום השיעור של אותו היום ושאלה אותי בקול רגוע ואפילו מעט רועד, של מי שכבר ראתה כמעט הכל בחייה ואמרה ׳אתה מתכוון להמשיך באקדמיה, כן?׳. אם אתן מספיק נבונות תניחו בשלב זה שצחקתי, ממש ממש ככה, ואמרתי; אני? לא, תודה! אני עם זה סיימתי. שום שום סיכוי.

באותו הלילה נדדה שנתי, וקראתי המון על תואר שני, ואיפה יש, ואיך מתקבלים, ופתאום בדקתי את הציונים שלי מהתואר הראשון ואת הממוצע.

אבוי, כמה שהחיים מפתיעים. אפילו בתוך העולם הקונפורמיסטי שבגינו בכלל כל זה התחיל. התגלגלתי לאיזה שהוא תואר מסקרן שדיבר על חיבור בין השטח ובין האקדמיה, ושם פגשתי דמות חינוכית נוספת שהשפיעה רבות על החלטותיי, רגע, איזה- היא לגמרי שינתה את חיי. אחרי שיחות ארוכות וחופרות, קצת מניפולציות משני הצדדים, התקבלתי. והחלטתי ללכת עלזה. בלי לדעת או להבין הרבה. ובעיקר עם מחשבה ששנתיים זה המון זמן לתואר נוסף, ושמקסימום אפסיק באמצע או משהו.

אם נחזור לנקודת ההתחלה שבה סיפרתי כבר שכתבתי תיזה, בשלב הזה צריך לשאול איך בדיוק זה קרה? אז התחלתי תואר עם א.נשים מדהימים ומדהימות, ומרצים מהשורה הראשונה (גם אותי זה הפתיע שזה קרה באוניברסיטה!) אבל כך מצאתי את עצמי סקרן, מתבונן, שואל, תוהה, משתהה. טירוף. איפה זה היה כל הזמן? כנראה שיש מקום גם לאנשים כמוני במרחב הזה. כמוני=עשייה עשייה עשייה, לעבוד, להיות עם אנשים, לדבר. רק שלא יבחנו אותי על ידע. בבקשה שלא. אבל הנה, כשזה קורה (אמנם היו רק עבודות ולא מבחנים) אבל עדיין, זה הגיע מתוך אהבה וסקרנות אמיתית לנושאים שעניינו אותי ושהיו ועודם חלק מהחיים האישיים והמקצועיים שלי, ונחשו מה קרה? אחרי שנה קיבלתי מצטיין דיקן! קולטים? קולטות? אני? מה הקשר אליי?

וככה, עם המון אמונה מצד אותה אשת חינוך מופלאה שקיבלה אותי לתואר, קצת דחיפה קדימה, ניגשתי עם המון חשש, צניעות וחרדה לכתוב תזה. שוב, על נושא רלוונטי שמעניין אותי, וככה עם הרבה רגעי משבר, תחושת אני באמת דביל ולא קולט כלום, התקדמתי לאט לאט, וצברתי בכל שלב עוד טיפ טיפה של בטחון, עד הרגע שבו הגשתי, וגם אז ידעתי שיכולתי יותר טוב, ושכנראה בפרספקטיבת הזמן שוב אקרא את זה ואצחק, ואגיד שהיום הייתי כותב טוב יותר. וזה מה שמדהים בחיים, שכל תקופה נראית אחרת, ומשפיעה אחרת, ואנחנו מתפתחים וצומחים ומשתנים, ושזה מהמם ומשתלב נכון ויפה עם החיים. כל מה שאנחנו צריכים וצריכות זה להיות ערים, פתוחים לחיים ולהזדמנויות, קשובים, וכמובן קצת אמיצים. כי בלי זה לא הייתי כותב כאן פוסט שכזה, וכל זה בשביל מה? תכל׳ס גם כדי להוציא את זה כבר מהבטן שלי, אבל בעיקר כדי לנסות לתת (טיפה) של השראה לדומים לי, ולאלו שאף אחד בשום שלב של חייהם לא דמיין או ציפה שההצלחה אצלם תגיע דווקא מהכיוון הלא צפוי. ושומעים עוד משהו? בינתיים כבר הספקתי גם לעבוד כעוזר הוראה ואפילו להוביל שני קורסים באקדמיה 😀 אחד החלומות שלי הוא להתחיל ללמד באופן מסודר באקדמיה ומקווה שזה יקרה בקרוב! תודה אם הגעת עד פה 🙏🏻